פסק-דין בתיק עד"י 2454/09

כללי

נגד המשיב (המערער בתיק 2456/09 להלן: המשיב) הוגש כתב אישום המחזיק שש עבירות כדלקמן:

1)       חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, בכך שמשנת 1997 ועד ליום מעצרו היה חבר בארגון החמא"ס.

2)       ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שמשנת 1997 ועד ליום מעצרו, סייע בקידום פעילות הדעווה של ארגון החמא"ס בעבידיה.

3)       נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת, בכך שביום 01.01.05 נבחר לתפקיד ראש עיריית עבידיה כנציג מפלגת "הרפורמה והשינוי" השייכת לארגון החמא"ס ושימש בתפקיד זה עד למעצרו.

4)       ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שהשתתף בישיבות תיאום פעולות הדעווה של החמא"ס שהתקיימו בבית הספר "ריאד אלאקצא".

5)       שתי עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, בכך שבחודש מאי 2007 השתתף המשיב בפגישה שנערכה בבית לחם בין ראשי עיריות לבין נציגי אגודה השייכת למפלגת ה"רפורמה והשינוי". מטרת הפגישה הייתה איסוף כספים עבור מועצות ועיריות שנתקלו בקשיי מימון. בפגישה זו הוחלט כי המערער ייפגש עם נציגי אגודת "אלנדוה אלעאלמיה לשבאב אסלאמי" (כנס הנוער האסלאמי העולמי). בהתאם לזאת, עובר ליום 28.06.07, נפגש המשיב בסעודיה עם נציג האגודה האמורה וקיבל ממנו 10,000 דולר לצורך מימון פרויקט, ספריה ציבורית לתלמידים בעבידיה, כספים אותם העביר המשיב לאזור באמצעות  אשתו וחלפן כספים.

ההליכים בבימ"ש קמא

המשיב מסר כפירה מפורטת באמצעות באת כוחו. תשובתו לאישומים הייתה כי אמנם סייע לפעילות דתית במהלך שנת 97, אך זו לא הייתה קשורה לחמא"ס. המשיב אף לא התכחש לתפקידו כראש עיריית עבידיה, אך ציין שלא נבחר מטעם רשימת הרפורמה והשינוי. המשיב אף הכחיש את חברותו בחמא"ס ואת הפעילות הכספית המתוארת לעיל.

ההליך הבאת הראיות בפני ביהמ"ש קמא נחלק לשני חלקים. אמרותיו המשטרתיות של המשיב הוגשו בהסכמת הצדדים, אשר תחילה לא סויגה כלל (ראה פרוטוקול מיום 23.12.07), אך בהמשך סויגה בצורך בקיומה של תוספת ראייתית לשם הרשעה על פיהן (ראה פרוטוקול מיום 12.2.08). כמו כן, הצדדים הסכימו להגשת צילום דרכון ותעודת חיסונים של המשיב. מעבר לאמור, הגישה התביעה באמצעות עורכם, המכונה "יובל", זכ"ד חקירת המשיב בשירות הביטחון הכללי. המשיב העיד להגנתו.

בהכרעת דינו הקצרה קבע ביהמ"ש קמא כי להסכמת הצדדים האמורה משמעות כפולה. ראשית, יש בה לשלול כל טענה נגד קבילות האמרות ואמיתות תוכנן. שנית, יש לקבל על פיה את החלקים המפלילים של האמרות כאמור. לצד קביעות אלה, קבע ביהמ"ש כי הוא מעדיף את גרסאות המשיב כפי שעלו מהאמרות והזכ"ד על פני עדותו בביהמ"ש. יצוין כבר כעת כי קביעה זו נעדרת הנמקה של ממש, מלבד ההתרשמות החיובית של ביהמ"ש מעדותו של החוקר "יובל".

נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי יש בזכ"ד החקירות ובאמרות כדי לבסס את התשתית הראייתית הדרושה להוכחת העובדות המתוארות בפרטי האישום. עוד קבע ביהמ"ש כי לנוכח הקשר המתקיים בין העבירות, די בהוכחת נסיעת המשיב לסעודיה העולה מדרכונו כדי לשמש תוספת ראייתית מספקת להרשעה.

לאור ההרשעה האמורה, ולאחר ששקל את נסיבות המקרה לחומרה ולקולא, גזר בית משפט קמא על המשיב 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה, תוך קביעה כי אין מקום למצות את הדין עם המשיב.

טיעוני הצדדים בערעורים

הסנגוריה אינה משלימה עם ההרשעה. לטענת הסנגורית, אין לתת לזכ"ד ולאמרותיו המפלילות לכאורה של המשיב שום משקל ראייתי, וזאת לאור הנסיבות שהובילו לרישום הזכ"ד, קרי הפעלת לחץ ואיומים.

באשר לתוספת הראייתית, סבורה הסנגורית כי טעה בית המשפט בהתייחסותו אל צילום דרכונו של המשיב כראיה חיצונית היכולה לשמש "דבר מה נוסף" לצורך ההרשעה, שכן בהעדר מכנה משותף בין העבירות היה צורך להצביע על תוספת ראייתית נפרדת לכל עבירה. בעניין זה הוסיפה הסנגורית כי אין דבריו של המשיב שנרשמו בזכ"ד יכולים להוות תוספת ראייתית לאמרותיו. לבסוף, ביקשה הסנגורית כי אקבע שגם על פי הראיות שהוגשו לא ניתן להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו, מאחר שהמשיב סייע בפעילות הדעווה בשנת 97 בלבד, ואין כל ראייה הקושרת אותו לארגון החמא"ס עד ליום מעצרו. הסנגורית העלתה טענה כי לא הוכח שהמשיב רץ לבחירות מטעם רשימת הרפורמה והשינוי ואף לא כי קבלת הכספים שנועדו לפרויקט אזרחי הייתה קשורה לחמא"ס.

במקביל, ביקשה הסנגורית לדחות את ערעור התביעה בעניין העונש, על רקע השיהוי וההפליה בהן נגוע ההליך המשפטי נגד המשיב, שפעילותו הייתה ידועה לשב"כ מזה זמן רב. הסנגורית ציינה כי מדובר בפעילות אזרחית במהותה, שנועדה לטובת האוכלוסייה.

התביעה הצבאית התנגדה לערעור הסנגוריה. לטעמה, הכרעת הדין מבוססת כדבעי על אמרותיו של המשיב בחקירתו בשב"כ ובמשטרה, מהם אף עולה הקשר ההדוק של פעילות המשיב לארגון החמא"ס. התביעה ציינה כי לאור קביעות ביהמ"ש באשר למהימנות האמרות ולאור המכנה המשותף הברור בין העבירות, די היה בתוספת ראייתית קלה על מנת לבסס את ההרשעה.

לצד האמור, ביקשה התביעה בערעורה כי עונשו של המשיב יוחמר באופן משמעותי. לטענת התביעה חרג בית המשפט לקולא מרמת הענישה הראויה לאדם שהורשע בכל העבירות המיוחסות למשיב, אשר נוכח מעמדו הבכיר והשפעתו היה ראוי לעונש חמור הרבה יותר בהתאם לפסיקת ביהמ"ש זה.